השופט י' צלקובניק:
עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים מיום 28.4.2013, שנתקבלה בדעת רוב, לפיה ישוחרר המשיב על תנאי ממאסר; דעת המיעוט גרסה כי אין מקום להורות על שחרור על תנאי ממאסר.
השחרור עוכב עד מתן ההחלטה בעתירה שבפנינו.
המשיב, יליד 1972, וכן נאשם נוסף, נהאד גנדיה, הורשעו בגין רציחתו של המנוח, זלמן שליין ז"ל, במושב גן יבנה, ביום 14.7.1989. שני הנאשמים, תושבי עזה - קטינים, כבני שש עשרה וחצי בעת ביצוע העבירה - המיתו את המנוח, כבן 64 שנים במותו, בדקירות סכינים, שהוכנו לצורך כך מבעוד מועד. הרצח בוצע על רקע לאומני. הנאשמים טענו, בין השאר, כי ביקשו לנקום את מותו של חבר בידי חיילים; לאחד הנאשמים הייתה היכרות מוקדמת עם המנוח, והוא עבד אצל קבלן משנה שביצע עבודות עבור המנוח; זמן מה לפני ביצוע הרצח אף ביקרו הנאשמים בביתו של המנוח, ולבקשתם, קיבלו ממנו מים לשתיה.
בגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת.פ 256/89) ביום 26.2.1991, נידונו המשיב וחברו -- בדעת רוב, לעונש של 30 שנות מאסר לריצוי בפועל; ערעורם לבית המשפט העליון (ע"פ 8877/99), התקבל, והעונש הופחת ל- 25 שנות מאסר לריצוי בפועל. מפסק הדין בערעור, שניתן ביום 14.5.2002, עולה, כי טענתם המרכזית של שני הנאשמים הייתה כי העבירה בוצעה בהיותם קטינים
"כאשר היו נתונים להסתה מצד סביבתם, וכי מאז התבגרו והבינו כי המעשה שעשו נורא הוא, והם מצטערים עליו בכנות, ומבקשים על כן להקל בעונשים הכבדים שהוטלו עליהם". בתסקירי שירות המבחן שהוצגו בפני בית המשפט העליון, נאמר כי
"אכן המערערים מתחרטים כיום חרטה עמוקה על מעשיהם. השניים אף הבהירו, כי בשעתו היו בעלי עמדות לאומניות קיצוניות וכי כיום אינם רוצים לעסוק בפוליטיקה וברצונם להשתחרר מבית הסוהר ולבנות את חייהם. בתשובתה הדגישה המדינה את חומרת המעשים, ואת העובדה שהתסקירים מבוססים בעיקרם על דברי המערערים". לאורם של דברים אלה, קבע בית המשפט העליון, כי
"לנוכח התהליך הראוי שעליו מצביעים תסקירי שירות המבחן, שהוא אופייני לקטינים שביצעו עבירה והתבגרו תוך כדי ריצוי שנים של מאסר...", יש מקום להפחתת המאסר.
במהלך המאסר, ביום 12.7.1996, ניסו המשיב וחמישה כלואים אחרים, ביניהם נהאד, שותפו של המשיב לביצוע הרצח, לברוח מבית הסוהר 'שקמה', כשהם מחופשים בבגדי נשים שהוכנו לצורך הבריחה; המשיב ושניים אחרים, השתלשלו דרך חור ברצפת תא המאסר, אותו חצבו בהסתר, משם תכננו להגיע לאולם המבקרים, להתערבב בקהל ולהימלט מהכלא. לאחר שהמעשים נתגלו, תקפו המשיב ואסיר נוסף בדחיפות ובמכות שני סוהרים שניסו למנוע את בריחתם.
על המשיב - וכן על יתר שותפיו לניסיון הבריחה - הוטלו ביום 17.3.1998, על ידי בית משפט השלום באשקלון (ת.פ 1528/97) שתי שנות מאסר לריצוי בפועל, באופן שחצי שנת מאסר תצטבר לעונש המאסר אותו ריצה המשיב אותה עת, ויתרת המאסר בחופף לעונש זה, כך שעל המשיב לרצות תקופת מאסר של עשרים וחמש שנים ושישה חדשים.
מועד שחרורו המלא של המשיב מהכלא אמור לחול ביום 13.1.2015; המשיב סיים לרצות שני שלישים של המאסר ביום 13.7.2006.
עניינו של המשיב הובא בעבר בפני ועדת השחרורים, שדחתה בקשתו לשחרור מוקדם ביום 8.8.2007; העתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים נדחתה בבית משפט זה, ביום 19.3.2008, במסגרת עעא 5965/07; ביום 29.6.2011 הגיש המשיב בקשה לדיון חוזר, ואולם הועדה סברה כי לא חל שינוי נסיבות ואין מקום לקיים דיון חוזר.
עוד יש לציין, כי גם עניינו של נהאד, השותף לרצח, הובא בעבר בפני ועדת שחרורים שדחתה בקשתו לשחרור מוקדם, ביום 30.11.2006, וחזרה ודחתה בקשתו לעיון חוזר ולשחרור על תנאי, ביום 15.1.2008 (עתירה כנגד ההחלטה הראשונה נדחתה במסגרת עעא 6123/06, ניתנה ביום 27.6.2007; בקשת רשות ערעור הנוגעת להחלטה הראשונה, נדחתה במסגרת רע"ב 6083/07, מיום 21.10.2007); העתירה נגד ההחלטה השניה נדחתה אף היא במסגרת עעא 5194/08, מיום 18.6.2008.
ראוי לציין כי ב- רע"ב 6083/07, צויין בעניינו של נאהד, כי הונחו בפני הועדה דוחות מודיעיניים -
"המלמדים כי גם בין כתלי בית הסוהר, שימש המבקש בתפקיד בכיר בשורות ארגון הפתח, והמשיך בפעילות עויינת על רקע אידיאולוגי, ובעבר אף ניסה להימלט ממקום מאסרו". באשר לטענה שהועלתה לפיה נאהד "השתייך לפלגים המתונים של ארגון הפתח", צויין על ידי כב' השופט פוגלמן כי לא ניתן לגזור מכך
"כל שאלה משפטית כללית. שאלת מסוכנותו של אסיר נלמדת מנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה..." (פסקה 8).
החלטת הועדה
בנימוקי דעת הרוב לשחרור המשיב, צויין, כי
"מדובר בעבירה ראשונה חמורה ביותר שביצע האסיר בהיותו קטין"; כי חלפו 23 שנות מאסר מתוך תקופת המאסר הכוללת; כי המשיב ביצע אומנם ניסיון בריחה, כמתואר, אולם הורשע ונידון בגינו, ומדובר בניסיון בריחה שאירע לפני שנים רבות יחסית, ומאז לא שב המשיב לסורו.
עוד מציינים רוב חברי הועדה כי קיים נגד המשיב מידע מודיעיני - כאשר הידיעה המודיעינית האחרונה הינה מיום 15.7.2008 - וכי המשיב לא היה
"על פני הדברים מעורב בפעילות חריגה, למעט דוחות החמ"נים אליהם התייחסנו".
בפני הועדה הונחה חוות דעת גלויה וחוות דעת חסויה של שירות הביטחון הכללי, ולדעת חברי הועדה יש ליייחס לנאמר בחוות הדעת
"משקל קל יחסית...אין שום קשר קונקרטי עדכני למידע או למגמות המעידות על מסוכנות רק למוצאו של האסיר, איזור מגוריו ופעילותו בעבר, והנחה שאם וכאשר ישוחרר אפשר שישוב לבצע או ליטול חלק בצורה כזו או אחרת בדברים כאלה או אחרים".
עוד צויין כי המשיב "ניצל את תקופת המאסר ללימודים ורכש השכלה אקדמאית", ובינתיים אף לקה בבריאותו, ועבר ניתוחים בראשו, הגם שלא מדובר במחלה קשה או סופנית. עוד מציינת הועדה כי לא הוצגה תוכנית שיקום, שכן אין מדובר בתושב ישראל.
הועדה נתנה דעתה לפניית בני משפחת המנוח, במכתב ה"מדבר בעד עצמו ומרטיט לבבות". עם זאת, שקלו חברי הועדה
"איזה משקל יש להביא לדברים הקשים ומכמירי הלב שהועלו במכתב המשפחה. לא מצאנו בחוק שום הוראה בעבירות מסוג זה ובנסיבות אלה להביא בחשבון ולתת משקל מכריע לעמדת הקורבנות, המשפחה, איננו יכולים להתעלם מהם. צר לנו, קולם נשמע, אך הוראות החוק אלה שמחייבות אותנו." ועוד מצוין בדעת הרוב, כי
"כאבם הכן והאמיתי" של בני המשפחה
"מובן לנו, אך על פי דין בנסיבות דנן מצאנו לנכון למזער את חלקו".
בהקשר זה, צויין בהחלטת הועדה כי לפי הוראת סעיף 7(ג) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, קיימת התייחסות לעניין שלום משפחת האסיר, ושלום נפגע העבירה ומשפחתו. ואולם נוכח חלוף השנים מעת קרות האירוע המצער, מצבו הרפואי של המשיב, גירושו הצפוי, ויתרת המאסר הקצרה יחסית שנותרה, המשיב
"לא יעמיד בסיכון את המשפחה או את הקרבן עליו השלום".
חבר הועדה שהתנגד לשחרורו של המשיב, בדעת מיעוט כאמור, עמד על חומרת העבירה בה הורשע המשיב ונסיבותיה הקשות:
"האירוע גרם זעזוע קשה ברמת המשפחה הקרובה של הקורבן, הקהילתית והציבור בישראל כולו"; צויינו בעניין זה דברי המשפחה המתנגדת לשחרור מוקדם, והתיאור שנמסר על ידם באשר ל
"תחושות קשות שיש להם עוד מאז כאשר מלוות אותם עד עצם היום הזה, כאשר הם מדגישים שהחלטה על שחרור תהווה פגיעה חמורה, נוסף על הפגיעה שנפגעו וכן יפגע במסר ההרתעתי והציבורי".